*******************

הודעה לכל הגולשים ואנשי הצוות המתכוננים להשתתף בפרוייקט "אחד מרגעי הספורט המרגשים בחיי:

ראשית, תודה על ההשתתפות כבר ביום הראשון. החלטתי לשנות את כותרת הפרוייקט מ"הרגע המרגש ביותר שלי בספורט" ל-"אחד מרגעי הספורט המרגשים בחיי". הסיבה היא שכמה מהכותבים כתבו שהבחירה היתה קשה בין כמה מאורעות ספורט שהם שיחקו בהם, צפו בהם במגרש, או בטיווי. גם לי הבחירה של גמר ה-1980 בהוקי קרח בו ניצחה נבחרת שחקני קולג' אמריקאים את בריה"ב בגמר האולימפיאדה היתה קשה. ומה בקשר לנצחון אונ' אדלפי על סיאטל-פסיפיק 2-3 בגמר אליפות המכללות כשאני המאמן? ומה בקשר לקליעה של ריי אלן? ומה בקשר לגול שהבקעתי במשחק הכדורגל בבית ספר העממי כשילדי כיתה ז' ו-ח', ביניהם כמה שיום אחד יהיו בנבחרת (ג'רי חלדי) ו-4-5 ישחקו במכבי חיפה, הכניסו אותי למשחק כשהייתי בכיתה ה' והבקעתי את שער הנצחון ממש לפני הצלצול? עד היום המחשבה על הגול הזה מרעידה אותי! אז מעתה זה יהיה "רגע מרגש שלי בספורט", ואם יש לך כמה מהם, נישמח לשמוע ממך גם על רגעים גדולים אחרים!

כמה הערות חשובות:

1. תודה על ההשתתפות.
2. הפוסט ייכנס כמו שהוא, אז אם אתה לא בטוח בכתיבתך אולי כדאי שמישהו יעבור על הכתבה לפני שהיא נכנסת!
3. אני חייב תמונה בראש הכתבה. תבחר תמונה ותכניס את הלינק בתחילת הכתבה.
4. אם אתה רוצה להוסיף סרטון, שלח את הלינק מיוטיוב במקום שאתה רוצה שיופיע.
5. אל תשכח לרשום את שמך כפי שאתה רוצה שיופיע בכתבה, גילך, עיר מגוריך, ומעשיך.
6. אל תשכח להגיב לכמה תגובות!
7. שילחו מאמרים ל-meless1937@gmail.com
8. הפוסטים ייכנסו לפי התור שהם מגיעים אלי!
9. תודה

**********************

משחק גמר הסופרוליג, שנערך בברסיי, צרפת, 2001. מכבי תל אביב נגד פנאתינייקוס: המשחק, המקום, (מערת המכפלה) התנאים!

הווי חאסוף בן 45, נשוי ואב לשלוש בנות. איש מחשבים וגר במושב במרכז הארץ

כשאתה אוהד ספורט בעשור החמישי לחייו, כמוני, מן הסתם צברת כבר קילומטראז' של רגעים בלתי נשכחים. כל כך הרבה, שלרגע אתה מפקפק אם אכן כל אחד מהם באמת ראוי לתואר. איך יכול להיות שזכית לחוות כל כך הרבה מהם? ואיך אפשר להשוות את המהפך של היונייטד בגמר ליגת האלופות ב99, לאיזה שהוא סל ניצחון של קטש במשחק ליגה זניח?

אפשר, מתברר.

כי הרגע הזה מכיל את כל מה שבחרת ליצוק לתוכו (ותסלחו לי על הניו אייג'יות, זה לא יחזור שוב), וזה לא משנה אם הוא התרחש בוומבלי, או בווסרמיל בליגה השנייה, רגע אחרי שדילגת מעל השלולית המפורסמת ששימשה בתור שירותי הגברים.

*****

אז איך באמת תבחר את הרגע הספורטיבי המרגש בחייך? זו משימה קשה, כמעט בלתי אפשרית, במיוחד למישהו כמוני, שזכרון אינו אחת מהתכונות החזקות שלו, אם יש לו כאלו כלל.

דרך מומלצת אחת היא להתחיל בעצימת העיניים, תוך כדי שאתה מורה למקרין הפנימי שלך להתחיל להריץ את הסרט, ולראות שוב את הרגעים שמאופסנים בזכרונך חולפים אחד אחרי השני (אצלי הסרטון הזה ערוך מבעוד מועד לרגע המוות, יהיה הרבה יותר מעניין לצפות בו מאשר בחיי).

אולי תהיה זו השבת שבן דודי הגדול אסף אותי במכוניתו המתפרקת, ובדרך לבלומפילד ניסה להסביר לי מה זה דרבי? כשנואש, הפנה אליי מבט רציני ואמר: "יש מכבי ויש הפועל, אנחנו מכבי". וזהו, מאז לא היו לי דילמות גדולות בחיים. אם זה צהוב וכחול, זה בית.

ואולי זה בכלל הגול של מוטי איווניר, בומבה מ40 מטר בבעיטת עונשין שקרעה את השער של חיפה, רק כדי שנפסיד לה 3-1?

ויש עוד הרבה רגעים כאלה, אבל לא, אלו לא הרגעים הנכונים. זה הצבע הנכון, זה בטוח, אבל הרגעים החשובים שלי הולכים עם כדור אחר.

****

אז אולי זה אחד מאותם מאות ערבי החמישי שהעברתי בסלון הבית, צופה במרקע? לא באתי מבית ספורטיבי במיוחד, אבל למשחק של מכבי כולם התייצבו, לפעמים גם פיזי ביד אליהו, כולל סבתי. היא הייתה מאשימה בכל טעות במגרש את 'אוסטי פרי', גם שנים לאחר שאולסי פרש. אני תולה זאת בהדרדרות הראיה שלה, לא גזענות חס וחלילה, מה פתאום.

ואולי אני צריך לנוע קצת יותר קדימה בזמן, ולהעיז ללכת אל מקום כואב יותר? אולי זה בכלל בערב שבו מכבי הפסידה את האליפות הראשונה שלה בחיי, מול גליל עליון? כשהתקשרתי לחברי הטוב נדב, כל מה שיכולתי לשאול אותו היה האם הוא חושב שהשמש תזרח למחרת בבוקר. עד כה, בכמעט 18 השנים שלי שקדמו לאותו הרגע, בכל בוקר קמתי, השמש זרחה, ומכבי הייתה אלופה.

ואולי זו הקבוצה של 2004-5, אלופת היורוליג הגדולה ואחת מקבוצות הכדורסל האירופיות הגדולות ב40 שנה האחרונות? עם הכדורסל היפה, ההישגים המטורפים והשחקנים הנהדרים. לא כל אוהד זוכה שהקבוצה שלו תיגע בשלמות, ואתה צריך להודות על הזכות שניתנה לך.

ויש עוד הרבה רגעים כאלה, אבל לא, אלו לא הרגעים הנכונים. זה הצבע הנכון, זה הכדור הנכון, אבל הרגע, הוא הגיע קצת מוקדם יותר, בדווקא בהישג עם כוכבית.

****

2001 תזכר בעיניי חלק מהאנשים בתור השנה שמכבי לקחה תואר אירופי ראשון מאז 81. אחרים יעדיפו לזכור שזו הייתה העונה המפוצלת, ושמכבי זכתה בסופרוליג, אבל אני? לי זה בכלל לא שינה. מעט מזה היה בגלל שאני אוהד, ואוהד כידוע לא מפשפש בשיניו של גביע אלופות שניתן לו במתנה, אבל העיקר נבע ממשהו הרבה יותר פרוזאי: המקום בו שהיתי.

אם אני זוכר נכון, ולא הייתי מהמר על כך יותר מדי, אל הפיינל פור שנערך בברסיי, טסו אלפי ישראלים, שרצו לחוות את הפיינלפור הראשון של מכבי מזה עידן ועידנים בדרך הטובה מכולן: להיות שם. עם מקדונלד, פארקר, האפמן והנפלד. אם אתה אוהד אמיתי, זה ברור איפה תרצה להיות.

ואני? אני הייתי במערת המכפלה.  

****

תחילת המילניום הנוכחי, האחרון כנראה, הייתה מלווה באינתיפאדה השנייה, כנראה שלא האחרונה. לא היה שום מקום שקט בשטחים, אבל חברון הייתה אז חבית של חומר נפץ.

מספר שבועות לפני שהגעתי למילואים במערה, צלף פלסטיני רצח את שלהבת פס, תינוקת בת 10 חודשים. לי אלו היה המילואים הראשונים בחיי, לאחר שמהסדיר יצאתי נכה צהל. במקור הייתי אמור להישלח לשמירות אי שם בבסיס ג'ובניקי נוח, אבל אידיוט אחד פתאום נזכר שבסדיר הייתי חובש, והופ, אני על המשאית לחברון. (והאדיוט הזה הוא אני, כמובן).

חובש במערת המכפלה לא עושה הרבה, מלבד להתפלל שמחבל לא ירצח מישהו בגזרה או יחליט לעשות הומאז' לברוך גולדשטיין, והימים עברו בשקט יחסי בין אבטחת הלוויות, אבטחת אירוע פורים ושאר פינוקים. גם מפגשים עם מתנחלים היו, הארד קור מתנחלים, ושעתיים של שיחה עם כמה מהם, אנשים אינטילגנטיים ללא צל של ספק, לא הצליחו להבהיר לך למה הם בעצם שם.

אבל רגע הפיינל פור הולך ומתקרב, ועימו ההבנה שהביתה אתה כבר לא תצא, ושאולי תצטרך לחזור אל הימים ההם של שנות השמונים, כשהטלוויזיה התקלקלה והאזנת למשחק ברדיו. יום לפני נמצא פתרון: מפקד הכוח במערה, קצין דרוזי, מזמין כמה מכם לצפות במשחק בחדרו, בטלוויזיה כל כך קטנה ומחורבנת, שיכול להיות ששידרה בכלל בשחור לבן. אבל למי איכפת, אתה אומר לעצמך, העיקר שתוכל לראות מחר את חצי הגמר.

אז זהו, שלא.

****

זוכרים את החבית עם חומרי הנפץ? רוצים לנחש מתי היא החליטה להתפוצץ?

דקות לפני חצי הגמר, הבאלאגן מתחיל, ובדרך הכי טפשית שיש. ילד פלסטיני, אולי בן 12, קילל ילדה יהודיה, אולי בת 10. את הנער היהודי הגדול יותר, שהחליט לסטור לפלסטיני כדי לחנכו מעט, לא ראינו. הוא נמלט לתוך המערה, וכשהשוטרים ביקשו לדבר איתו, חומה של עשרות מתנחלים אחרים חסמה להם את הכניסה.

שום דבר חשוב לא קרה באותו הערב, החיים בחברון המשיכו בסדרם הכאוטי גם לאחר מכן. אבל המשחק? הוא כבר נגמר כשהגענו למעלה וגילינו שמכבי עלתה לגמר. 

הגמר עצמו היה סוג של אנטי קליימקס, מעורבב עם אורגזמה אחת גדולה. שבעה אנשים יושבים על מיטה צבאית קטנה בחדר קטן, בוהים במסך מרצד וקטן, ובעיקר מתפללים שאף אחד לא יקפיץ אותם וייקח להם את הזכות הזו, הגדולה. שבעה אנשים שלעולם לא יפגשו שוב, שלעולם לא ימצאו שוב מכנה משותף, חולקים רגע אחד של אחדות, צבוע בכחול וצהוב, מתל אביב לחברון ועד לברסיי.

כי יש הרבה דברים שאדם עושה כדי להישאר בחיים. אבל לאהוב ספורט? את זה עושים בשביל להרגיש חיים.